תקציר בעברית: תביעות אזרחיות, נזיקיות וחוזיות, מוגשות ברחבי העולם במשך כמה עשורים נגד בעלים המסרבים לתת גט מסיבה כלכלית. בעלים כאלה מנצלים לרעה את המצב ההלכתי שעליהם לתת את הגט לנשותיהם מרצונם החופשי בלבד, וסוחטים סכומים גבוהים עבור מתן הגט בדיונים בבית-הדין הרבני. תביעות אלה מהוות שובר שוויון – אם הפיצויים הנפסקים גבוהים דיים, קיים תמריץ לבעל לחתום על עסקת חליפין שבמסגרתה תוותר האישה על הפיצויים שבהם זכתה זה עתה, והוא ייתן לה את הגט ויוותר על דרישותיו הכספיות, כולן או רובן. למרות בעיות הלכתיות הנגרמות מהליך זה של משא ומתן לאחר הקצאת הזכויות בפסק-הדין האזרחי (חשש מגט מעושה עקב אונס הבעל בממונו שגורם לכאורה לכך שייתן את הגט שלא מרצונו החופשי אלא מתוך כפייה אסורה), תביעות כאלו מוכרות כיום בעולם ובשנים האחרונות גם בארץ, וגטין ניתנים למרות אותה בעיה הלכתית. חיבורים שונים נכתבו על הנושא, בעיקר על החיכוך שגורמות תביעות הנזיקין בגין סרבנות הגט עם הדין העברי השולט בישראל בענייני נישואין וגירושין (וחל גם בחוץ-לארץ בעניינים אלה מכוח בוררות), ועל החשש להחרפת מאבק הסמכויות בין הערכאות בישראל בעקבות הטענה שיש בתביעות אלה, הנדונות בבית-המשפט האזרחי לענייני משפחה, משום התערבות, עקיפה או אפילו ישירה, בסטטוס המשפחתי הנתון לסמכות בלעדית של בית-הדין הרבני. חיבורים אחרים נכתבו על החשש ההלכתי מגט מעושה. חיבור זה יעסוק בשאלה אם בכלל ניתן לסחור בגט ולסחר בו, או שמדובר בזכות אישית-משפחתית שלא ראוי להעביר אותה תהליך של קומודיפיקציה (סחירות). לצורך כך ייבחנו נימוקים (משפטיים, חברתיים וכלכליים) שנידונו בספרות לאיסור על סחירות בזכות במטרה להגן עליה ועל מי שמוכר אותה שלא באמת מרצונו, במטרה לבחון אם הגט אכן סחיר לצורך אותה עסקת חליפין. להגעה למסקנה שהגט סחיר חשיבות רבה: לשחרר את מסורבת הגט מכבלי עגינותה על-ידי השוואת כוח המיקוח שלה תוך שלילת סטנדרט כפול שהגט לכאורה אינו סחיר במסגרת האזרחית, בעוד אותו גט נסחר דבר יום ביומו באופן מסורתי בבית-הדין הרבני כחלק מסחיטה כספית של הבעל כלפי אשתו. המסקנה תהיה שאף לא אחד מאותם נימוקים יכול לשמש כנימוק מובהק וממשי לאיסור על סחירות הגט. חלק מהנימוקים לא רק שלא יבסס איסור על סחירות בגט, אלא אפילו יבסס צורך בסחירות כזו, מאותם טעמים שבבסיס הנימוקים, וביניהם צדק חלוקתי ומתקן, אוטונומיה, יעילות כלכלית ומניעת החצנות שליליות. יוסבר כי מסורבת הגט קונה את חירותה דרך קניית הגט, בשונה ממקרים קלאסיים בספרות ששם מועלה ספק לגבי הסחירות במקרים של מכירת זכויות שדווקא פוגעת בחופש ובאוטונומיה של המוכר. לבסוף, אם הגט אכן סחיר, המאמר יבחן מהו הכלל (כלל קנייני או כלל אחריות, בהתאם להבחנתם המפורסמת של קלברזי ומלמד) שדרכו ניתן להגן על הזכות. של מי הזכות, למעשה, במקרה שבו הבעל מסרב לתת גט לאשתו: האם מדובר בזכות קניינית של הבעל להיות נשוי ולסרב לתת גט – זכות הכפופה לחובת פיצוי לאשתו על הנזק שגורמת הפעלת זכות זו (הפעלה של כלל אחריות), או שמדובר בזכות של האישה להתגרש (הפעלה של כלל קנייני), ולבעל אין כל זכות בסיטואציה של סרבנות? במילים אחרות, אבחן אם זו זכותו הדתית-הקניינית של הבעל להיות נשוי ולסרב לתת גט או שמדובר בזכותה הדתית-הקניינית של האישה להתגרש במצב שבו הבעל מסרב לעשות כן. הפתרון יחולק לשני סוגים של מקרים ויתבסס, בין היתר, על הבחנה שהועלתה על-ידי סוזן רוז-אקרמן, המבחינה בין זכות לחובה; וכן על יישום חלק מאותם כללים שניסחו קלברזי ומלמד. הדיון בעניין הקומודיפיקציה של הגט והזכות לגירושין בכלל יהווה המשך, מצד אחד, של דיון שהחל בעבר בעניין סחירות בזכויות משפחתיות הסובבות את הגירושין (כגון משמורת ומזונות). אותו דיון יוכל להוות, מצד אחר, מקפצה לדיון בסחירות אפשרית בזכויות אישיות נוספות. למעשה, הדיון הוא חלק מדיון נרחב יותר בשאלה עד כמה צדדים במשפט הפרטי בכלל ובדיני משפחה בפרט יכולים להסכים ביניהם (בהסכמה שהיא מאולצת יותר או פחות של אחד הצדדים בכל פעם), בעיקר כשמדובר בזכויות אישיות.
Read full abstract