מי ראוי לעסוק בעריכת דין? קיימים שערי כניסה או מסננות למקצוע. על שערי הפתיחה מופקדת האקדמיה. השער הראשון הנו קבלה ללימודי המשפטים, הקבלה. השער השני הנו סיום לימודי המשפטים, הלימודים. על שערי הסיום מופקדת הפרקטיקה. השער השלישי הנו התקבלות להתמחות ובהמשך סיום תקופת התמחות, ההתמחות. השער הרביעי הנו מבחני ההסמכה (המוכרים בציבור כמבחני הלשכה), ההסמכה. האם השערים הללו מייצרים מסננות ראויות? זו שאלת המחקר המוצעת. שאלה רחבה זו מתקשרת לשאלה חשובה וקשה, שכמעט אינה נשאלת באקדמיה, לאור עיסוקה במי שעבר בהצלחה את ארבע המסננות וכבר מתפקד כעורך דין, הרחק מהאקדמיה: מיהו עורך דין מוצלח?. הגם שקיימות בישראל כתיבה על החינוך המשפטי, כתיבה על עריכת דין ואף כתיבה על הקשר ביניהן, תרומתו המיוחלת של המאמר הנה בהתמקדות במדדי ההצלחה והכישלון, בחיבור המסננות ובהנגדתן. המאמר יצביע על תהיות, קשיים וליקויים בכל אחת מארבע המסננות. מבחני ההסמכה אינם מדד לעריכת דין טובה אלא בעיקר ליכולת שינון, כשהפרקטיקה עצמה, תקופת ההתמחות, אינה מספקת לנבחנים כלים להצליח במרבית הבחינה; מה גם שקיים ניגוד אינטרסים כשהגוף הבוחן מעוניין בהכשלת המועמדים להצטרף לתחרות העסקית הפנימית. בנוגע למסננת הלימודים יציע המאמר, שבשם החופש האקדמי, לימודי המשפטים לוקים בהיעדר קיצוני של סטנדרטיזציה מבחינת תנאי קבלה, תכנים, מבחנים, ציונים ועוד. גם כאן עולה ניגוד עניינים, כשהאקדמיה מצד אחד רוצה להכשיר בוגרים איכותיים, אך מצד אחר רוצה כמות סטודנטים גדולה, כעניין כלכלי, מה שהוביל מוסדות שונים להרחיב מאוד את מסננת הקבלה ולהתלותה בממון (רב) גרידא. פרט לכך קשה לייצר מציאות של בוגרים איכותיים כשהאקדמיה למשפט (ולא רק למשפט) אינה מקדישה שימת לב מעמיקה לשאלת ההוראה והלמידה הראויה, וראשה עמוק במחקר, בהיותו מדד הקבלה והקידום המכריע לסגל האקדמי: פרסומים, בעיקר בחוץ לארץ. נוכח הרלוונטיות המוגבלת של מדד זה למועמדים, לסטודנטים ולציבור שמחוץ למגדל השן, הפכו מבחני ההסמכה, חרף ליקוייהם, למדד הפורמלי הציבורי העיקרי המבדיל בין פקולטה לפקולטה והמנציח את ההבדלים הללו. מוסדות שבוגריהם מצליחים נתפסים בציבור כמוסדות לימוד מוצלחים יותר, ולפיכך גם מפרסמים בהבלטה מידע זה למועמדים; מדד הלשכה מאיר לטובה על מוסדות שבהם למדו בעלי נתוני קבלה גבוהים, ולפיכך מועמדים בעלי נתונים כאלו ממשיכים למלאם. במגמה לשיפור, בזווית עריכת הדין מציע המאמר לשקול שינוי במקצוע, שבתורו ישליך גם על מבחני ההסמכה ואולי גם על ההכשרה האקדמית. הרעיון הוא מעבר למודל התמחות במובן מומחיות, שבו עורך דין, בדומה לרופא, יוכל לעסוק רק בתחום שבו עבר הכשרה ממושכת, שתיערך לגביה בחינה מקפת שתשקף ידע פרקטי, להבדיל מתיאוריות גרידא. בזווית האקדמית, האקדמיה למשפט יכולה להקנות לבוגריה כלים טובים לעריכת דין, אך לא בטוח שהיא מוכנה ורוצה בכך; לפיכך יש לבנות מערך תמריצים מתאים. לאור הקשר המעשי בין לימודי המשפטים לעיסוק בהם ולאור שגשוג האקדמיה למשפט בזכות הפרקטיות של המשפט – על האקדמיה להשקיע משאבים רבים יותר בחומר האנושי, במשפט הישראלי ובקשר שבינה לבין הפרקטיקה. English Abstract: The article analyzes the four obstacles on the road to becoming a lawyer: the bar exam, the internship, the academic tests and the academic admission. The article claims that these obstacles are from assuring a worthy lawyer. It defies the notion of relying on a multi-choice questionnaire as a valid way to measure a lawyer. It reminds that the internship is not standardized and that the bar gives the intern no tools whatsoever. It shows that the legal academy does not pay much attention to legal education, but rather it focuses on research, mainly outside the domestic law. the article calls for a professional model of specialized lawyering, on the one hand, and for a focus on legal education as an equal partner to legal research.
Read full abstract