: "" 3856/11 ' <br>The Need for a Right to Culture for a Minority within a Minority: Following Hcj 3856/11 Plonit V. The Sharia Appeals Court 8 Family in Law 101-123 (2018).

Abstract

תקציר בעברית: בגץ הבוררת, העוסק בסירובו של בית הדין השרעי למנות אישה לתפקיד בוררת, הוא דוגמה קלסית למקרה שבו קבוצה דומיננטית בתוך קבוצת מיעוט דתית טוענת לפרשנות אחת ויחידה של הדת, המחייבת כביכול את הדרתה של קבוצה מוחלשת בתוך קבוצת המיעוט. במאמר זה אניח כי דת היא רק דוגמה אחת לתרבות מקיפה, וכי הסמכות הניתנת במקרה זה לבתי הדין השרעיים ניתנת להם למעשה במסגרת הזכות לתרבות המיועדת לשמור על תרבות המיעוט. אטען כי הזכות לתרבות היא זכות קבוצתית לא מפני שהיא ניתנת למנהיגי קבוצות מיעוט כדי שאלה יעשו בתרבות כרצונם וייצקו לתוכה תכנים ונורמות התואמים את השקפת עולמם הבלעדית; הזכות לתרבות היא זכות קבוצתית מכיוון שהיא מגנה על טוב השתתפותי שכל חברי המיעוט שותפים ביצירתו ובהנאה ממנו. במילים אחרות, הזכות לתרבות שייכת לכל חברי המיעוט ומגנה על הזכות של כולם לקחת חלק ביצירת תרבות המיעוט, בשינויה ובהתאמתה להשקפותיהם של כל חברי המיעוט. בעקבות הנחה מושגית זו אטען כי על בתי המשפט לעשות שימוש רב יותר בזכות לתרבות כשהם נתקלים בתביעות של חברי מיעוט חלשים יותר בתוך קבוצת המיעוט, המהווים קבוצת מיעוט בתוך מיעוט. במקרים שבהם המיעוט בתוך המיעוט מבקש לשנות פרקטיקות תרבותיות דומיננטיות בקרב קבוצת המיעוט או לאתגרן, יש להמשיג את תביעתו במסגרת הזכות לתרבות, הכוללת את זכותו לשנות את תרבות המיעוט ולעצבה. כאשר הרוב בתוך המיעוט מסרב ומגיב לבקשה לשינוי על ידי הדרה של המיעוט בתוך המיעוט, יש להבין את טענתו במסגרת הזכות להדיר או להוציא מתוך קבוצת המיעוט חברים שמתנגדים לנורמות התרבותיות שהרוב בתוך המיעוט מעוניין לשמר, או מבקשים לשנות את הנורמות הללו. English Abstract: The HCJ decision in Plonit, which deals with the refusal of the Sharia Court to appoint a woman as an arbitrator, is a classical examples of a situation in which a dominant group within a religious minority group claims that there is only one interpretation of religion, which apparently requires exclusion of the weaker group within the minority group. In this article, I will assume that religion is only one example of comprehensive culture and the authority given to the Sharia Courts in this case is in fact given to them within the framework of the right to culture, intended to safeguard the culture of the minority. I will argue that the right to culture is a group right, not because it is given to the leaders of the minority group so that they can do with culture as they wish and fill it with content and norms compatible with their exclusive worldview; the right to culture is a group right because it protects a participatory good which all the members of the minority participate in creating and in enjoying. In other words, the right to culture belongs to all the members of the minority and protects the right of all of them to take part in creating the culture, as amended and adjusted in accordance with the views of all of the members of the minority. Further to this conceptual assumption, I will argue that Courts should make more use of the right to culture when they face claims by weaker members within a minority group, who constitute a minority within a minority. In cases in which the minority within the minority wishes to change or challenge the dominant culture practice within the minority group, the claim can be conceptualized within the framework of the right to culture, including the right to change the minority culture and to design it. When the majority within the minority refuses and reacts to the request to change by excluding the minority within the minority, the claim should be understood within the framework of the right to exclude or to expel from the minority group members who oppose or seek to change cultural norms which the majority within the minority are interested in preserving.