חובתם של נושאי משרה ציבורית לומר אמת לציבור <br>The Duty of Public Servants to Speake Truth to the Public

Abstract

תקציר בעברית: חיבור זה בוחן את שאלת חובתם של נושאי משרה ציבורית – נבחרים וממונים, בפועל ובכוח – לומר אמת לציבור, כפועל יוצא של חובת הנאמנות שלהם לציבור. שאלה מורכבת זו, אשר כרוכה במושג המסובך של אמת, ובשיקולים כבדי משקל ובראשם חופש הביטוי הפוליטי, מעוררת תשומת לב הולכת וגוברת נוכח אופייה השבטי של התרבות הפוליטית העכשווית ונוכח תשתית המידע המודרנית – המקלה על יצירה והפצה של מידע שקרי ומקשה על הפרכתו באמצעות שוק הרעיונות. תשומת לב זו אף גברה עוד יותר לאחר הבחירות לנשיאות בארצות הברית ב-2016 שבה הופצה במהלך מסע הבחירות דיס-אינפורמציה באופן ובמידה חסרי תקדים. החיבור בוחן את השיקולים המהותיים והמוסדיים הכרוכים בהטלה של חובה זו ומציע לעצב אותה לפי מספר קווים מנחים. ראשית, החלתה רק על האותנטיות והאמיתות העובדתית של הביטויים (להבדיל מדעות ונראטיבים). שנית, שימוש בדרך השגרה בסעדים עניינים (של הצהרה שיפוטית בדבר האמת ובמידת הצורך קביעת מקום פרסום אפקטיבי של ההצהרה השיפוטית) והשתת תוצאות אישיות (דוגמת הטלת סנקציה או חובת פיצוי) רק במקרים חמורים. שלישית, אכיפתה באמצעים שיפוטיים רק כאשר מנגנונים של שיח חפשי אינם יכולים להפריך את השקר, ורק כאשר השקר עלול לפגוע באינטרסים חיוניים. בנוסף, החיבור בוחן את הדוקטרינות המשפטיות הקיימות וההתאמות הנדרשות בהן לשם הטמעת החובה בדין הישראלי וזאת במסגרת המשפט המנהלי, דיני תעמולת בחירות, המשפט הפלילי והאזרחי והמישור האתי-משמעתי של המינהל. החיבור קורא לעשות בהם שימוש רחב יותר מכפי שנעשה כעת לצורך הגנת האמת בשיח הציבורי והטמעת הנורמה של אמירת אמת לציבור בקרב נושאי המשרה הציבורית. English Abstract: This essay examines the duty of public servants – elected and nominated, actual and potential – to speak to the public, as derived from their public fiduciary. A duty to speak to the public may be necessary in modern partisan politics and current information era, where false information is easily disseminated and the “market of ideas” often fails to ensure that will prevail. The unprecedented use of disinformation during the U.S. 2016 presidential election drew public and academic attention to this issue. Still, the need to speak the raises intricate questions, for example, on definition of truth and effect on freedom of political speech. The essay discusses a few philosophical and institutional considerations that should shape the duty of public servants to tell the to the public. First, the duty must apply only to the authenticity and factual accuracy of expressions (as opposed to narratives and opinions. Second, judicial means should mostly include issue-oriented remedies (such as declaring the and when necessary determining an effective way to publish the declaratory judgement) and impose personal-oriented consequences (such as sanctions or liability) only in severe cases. Third, judicial means will be used to enforce the duty only when the free speech mechanism cannot refute the lie, and only when the lie may cause non-negligible damage. In addition, the essay examines doctrinal tools from the legal fields of administrative law, election campaign law, criminal law, civil law and from administrative ethic codes, which can allow implementation of the duty in Israel. The essay calls to increase the use of these tools in order to encourage public fiduciaries to speak the truth, and ensure will prevail in the public discourse.