פני הלכת עווד – לאן? מעמדם של תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים <br>Quo Vadis Awad? The Status of Jerusalem’s Palestinian Residents

Abstract

במהלך 2017 ניתנו בבית המשפט העליון כמה פסקי דין לגבי מעמדם של תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים, שבהם ניכר שינוי בגישתו של בית המשפט. בית המשפט שב והתייחס אליהם כאל קבוצה ייחודית בין תושבי הקבע, מהטעם שהם אינם מהגרים אלא בני קהילה שיושבת בעיר מזה שנים רבות, עוד לפני שהשטח הגיע לשליטת ישראל. מאמר זה דן בהשלכות האפשריות של שינוי גישה זה.המאמר מתאר את הלכת עווד ומשמעותה המשפטית והמעשית. לאחר מכן הוא בוחן את פסיקת בית המשפט העליון ב-2017, ומתמקד בגישה הנותנת משקל עובדתי למאפיין הקבוצתי של תושבי מזרח ירושלים כתושבים שאינם מהגרים. המאמר פונה לבחון אם נוכח מחויבותה של ישראל על פי דיני זכויות האדם הבין לאומיים, יש לתת למאפיין הזה תוקף משפטי ולא רק עובדתי. לסיכום המאמר בוחן את השתלבותו של צעד כזה במארג הנורמטיבי של המשפט הישראלי. In 2017 the Israeli Supreme Court handed down a number of rulings regarding the status of Jerusalem’s Palestinian residents, which reflect a subtle change in the Court’s approach to the issue. The Court repeatedly referred to Palestinian as a unique category of permanent residents, in light of the fact that they are not immigrants in the area but have been living there before it came under Israeli control. The article examines potential implications of this change of approach. It begins by briefly describing the Awad decision and its legal and practical implication. It then examines the recent jurisprudence’s emphasis on the collective characteristic of East Jerusalem’s Palestinian residents’ character as non-immigrant residents. It then examines whether in light of Israel’s obligations under international human right law, this characterization should be given legal force rather than be merely a factual characteristic. The article concludes by considering such a step in the context of Israel’s normative framework.