המוהיקני האחרון- על הומניזם, אחריות יהודית גלובאלית וממלכתיות במשנתו של השופט רובינשטיין <br>The Last Mohican - on Humanism, Global Jewish Responsibility, and Civic Unity in the Views of Justice Rubinstein

Abstract

תקציר בעברית: מאמר זה עוסק במשנתו של השופט רובינשטיין בענייני גירושים וגיור. המאמר מתמקד בעיקר בשני פסקי דין מהתקופה האחרונה: פרשת גז, שבה עסק בית המשפט העליון בתביעתם של סרבני גט, לבטל פסקי דין של בתי הדין הרבניים בהם הוטלו עליהם סנקציות חברתיות לרבות פרסומם של ההמלצות הללו ברשתות החברתיות. השופט רובינשטיין הוביל את דעת הרוב שדחתה את התביעה תוך שהיא מסווגת את החלטות בתי הדין כהמלצות. החלטה זו התקבלה הגם שלא נמצא עיגון מפורש בחוק הפורמאלי לסמכותו של בית הדין לקבוע את הסנקציות הללו או אף להמליץ עליהן. במקרה השני, בפרשת רגצ'ובה, עסק בית המשפט בתוקפו של גיור שנערך בבית דין אורתודוקסי פרטי בישראל לצורך חוק השבות. בפסק דין זה הציג השופט רובינשטיין עמדת מיעוט לפיה, לעת הזאת אין להכיר בגיורים אלה וזאת כדי לאפשר למדינה לשקוד על הקמת מערך גיור ממלכתי-הלכתי מסביר פנים שידע לתת מקום לעמדות וזרמים שונים. במסגרת המאמר אני טוען כי עמדותיו של השופט רובינשטיין בשני פסקי הדין הללו משקפות שלושה היבטי עומק במשנתו של השופט רובינשטיין בהקשר לשאלות של דת ומדינה שאכנה אותם: ( 1 ) הומניזם המוביל לגילוי גמישות הלכתית ומשפטית מתוך רגישות לסבלו של הפרט ( 2 ) אחריות יהודית גלובאלית, הן לפיתוח היהדות והן כלפי יהודי העולם ( 3 ) ו- העדפה חזקה לפתרונות ממלכתיים, הנמצאים במתחם ההלכתי במובנו האורתודוקסי מחד, ומאידך מושיטים יד לזרמים הלא אורתודוקסים. אני מוסיף וטוען כי עיון במכלול חוות הדעת של שופטי בית המשפט בתיקים אלה ובכמה תיקים קשורים ילמד שבעוד שבהיבט הראשון, השופט רובינשטיין יושב בתוך עמו לפחות ככל שמדובר בשופטי בית המשפט העליון, הקונצנזוס מתרופף כאשר מדובר בהיבט השני ולעומת זאת בהקשר להיבט השלישי השופט רובינשטיין הופך לכמעט קול יחיד. המאמר מנתח את יחידותו של השופט רובינשטיין בהיבט האחרון, הממלכתי, לא רק אל מול השופטים החילוניים אלא גם אל מול הגישה הקהילתית המוצגת על ידי השופט הנדל בפסק הדין בעניין רוגוצובה.המאמר מקשר בין יחידותו של השופט רובינשטיין בהקשר זה לבין תהליכים רחבים יותר העוברים על הציבוריות בישראל בכלל ועל הציבור הציוני דתי בפרט. English Abstract: This article deals with Justice Rubinstein's views on divorce and conversion. The article focuses mainly on two recent rulings: the Guez case, in which the Supreme Court addressed a petition filed by get refusers to annul rabbinical court rulings in which social sanctions were imposed on them, including the publication of recommendations of the courts on social media. Justice Rubinstein led the majority opinion that rejected the petition, at the same time classifying the decisions of the rabbinical courts as recommendations. The Court reached this decision despite the fact that no basis exists for it in formal law regarding the authority of the rabbinical court to impose or even recommend such sanctions. In the second ruling, in the Regchova case, the court dealt with the validity of a conversion performed in a private Orthodox court in Israel for the purposes of the Law of Return. In this judgment, Justice Rubinstein presented a minority position according to which, at present, these conversions should not be recognized, to enable the state to strive for the establishment of a welcoming state-religious conversion system that would accommodate different positions and currents. In the article I argue that Justice Rubinstein's views in these two rulings reflect three profound aspects of his approach to questions of religion and state: (a) humanism, which leads to halakhic and legal flexibility, out of sensitivity to the suffering of the individual; (b) global Jewish responsibility for the development of Judaism and for Jews worldwide; and (c) a strong preference for solutions that reflect civic unity, which on one hand are within the halakhic realm in the Orthodox sense, and on the other reach out to the non-Orthodox streams. I argue further that a review of all the opinions of the justices in these cases, and in several related ones, shows that at least as far as the justices of the Supreme Court are concerned with regard to the first aspect, Justice Rubinstein “dwells among his own people, whereas the consensus becomes less monolithic when it comes to the second aspect, and Justice Rubinstein’s voice is almost a solitary one as far as the third aspect is concerned. The article analyzes Justice Rubinstein's separateness with respect to the final aspect, that of civic unity, not only from the secular judges, but also from the communal approach presented by Justice Hendel, in the Regchova case. The article makes the connection between Justice Rubinstein's singularity in this context, and broader processes that are experienced by the public in Israel in general, and by the religious Zionist community in particular.