הכל כמנהג המדינה"? - הלכה והשקפה בפסיקת הדיינים בבתי הדין הממלכתיים בישראל בסכסוכי עבודה" ‘Everything Must be Done According to Local Custom’? – The Interplay Between Halakhah and Ideology in Rulings on Labor Disputes by Rabbinical Judges in Israel’s State Rabbinical Courts”

Abstract

תקציר בעברית: מחקר זה בוחן את יחס הדיינים בבתי הדין הרבניים הממלכתיים בישראל (להלן: הדיינים), למן קום המדינה ועד לסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, לוויתור של עובדים, ובעיקר עובדות, על זכויותיהם מכוח חוקי המגן, כדוגמת הזכות לפיצויי פיטורין ולתשלום בגין שעות נוספות. חרף העובדה שלפי המשפט הישראלי אין תוקף לוויתור וחרף הדאגה הרבה לזכויות עובדים במשפט העברי, רוב הדיינים פסקו, בניגוד לחוק ולפסיקה האזרחיים, כי יש תוקף הלכתי לוויתור, וכך פסק גם בית הדין הרבני הגדול בשלושת פסקי הדין שנתן בנידון בין השנים 2009-1999. פסקי הדין הללו דנו בעיקר במוסדות חינוך חרדיים מוכרים שאינם רשמיים (להלן: המוסדות), שהחתימו גננות על ויתור על זכויותיהן בניגוד לחוק. המחקר גילה כי כל דייני בתי הדין הממלכתיים שהעניקו תוקף לוויתור העובדים ופסקו לטובת מוסדות חינוך חרדיים, עשרים דיינים, הם חרדים, וכי רק ארבעה דיינים חרדים (ובהם הרב שרמן, אשר הפך את פסיקתו מאוחר יותר) שללו את תוקף הוויתור ופסקו נגד המוסדות. לעומת זאת, כל הדיינים הציוניים-דתיים שדנו בנושא דנן, ארבעה במספר, פסקו לטובת העובדים ונגד המוסדות. המסקנה המרכזית של המחבר היא שפסיקתם של חלק מן הדיינים החרדים לטובת מוסדות חרדיים נגזרה גם מהשקפתם החרדית ולא רק מן הכללים ההלכתיים. יש מן החידוש בטענה שלהשקפתו של דיין עשויה להיות השפעה על פסיקתו גם בעניינים ממוניים-אזרחיים, שאינם קשורים לדיני משפחה. מפסקי הדין של כמה דיינים חרדים עולה הרושם כי הם שאפו לפסוק לטובת מוסדות החינוך החרדיים, וכי לשם כך נזקקו לעיתים לטענות עובדתיות או הלכתיות בעייתיות, כגון הטענה שהגננות מסכימות לוותר על זכויותיהן הסוציאליות מתוך הזדהות עם חשיבות המוסדות, או הטענה שההתחייבות החתומה של מנהלי המוסדות כלפי משרד החינוך לשלם לעובדיהם לפי החוק אינה מחייבת מבחינה הלכתית. חיזוק לטענה בדבר השפעת ההשקפה מצוי גם בפסיקת הרב שרמן. בעמדתו המוקדמת (1999) פסק שאין תוקף לוויתור שעליו חתמה גננת ברשת הגנים של אגודת ישראל, ואילו בעמדתו המאוחרת (2007), במקרה דומה באותה רשת, ובפסק דין נוסף (2009), פסק להפך, וכנגד כל טיעון כמעט בעמדתו המוקדמת הציג טיעון הפוך בזו המאוחרת. לדעת המחבר, את עמדתו המאוחרת יש לזקוף במידה רבה להשקפתו החרדית של הרב שרמן, הדוגלת בעליונותו של ערך לימוד התורה, ובעקבותיה לחששו, שאותו ביטא במפורש, שתשלום מלוא הזכויות לעובדות יביא לקריסתם של מוסדות חינוך חרדיים ולביטול תורה. שני דיינים חרדים נוספים השתמשו אף הם בחשש לקריסת המוסדות כנימוק לפסיקה לטובתם, וייתכן כי גם דיינים חרדים אחרים הושפעו משיקול זה. ההשקפה החרדית השפיעה על פסיקת הרב שרמן לא רק במישרין אלא גם בעקיפין, באמצעות שימוש בעקרונות-על הלכתיים. השקפתו בדבר חשיבות מוסדות החינוך החרדיים הביאה אותו לשנות בעמדתו המאוחרת את היישום של שני עקרונות-על, תקנת הציבור ומנהג גרוע, ולהעדיף את טובת המוסדות על פני טובת הגננות. אף שבשנת 2006 אסר בגץ על בתי הדין הרבניים הממלכתיים לעסוק בענייני ממון שאינם קשורים לענייני מעמד אישי, לנושאים שנידונו במאמר זה יש חשיבות לא רק לחקר המשפט העברי אלא גם לחקר המשפט הישראלי, מארבע סיבות: גם בענייני ממון הקשורים לענייני מעמד אישי, כגון תיקי גירושין וירושה, שבהם ממשיכים הדיינים לדון, יש חשיבות רבה לעמדתם בשאלת התוקף ההלכתי של המשפט האזרחי; בראשית שנת 2017 עברה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק המבקשת להעניק לבתי הדין הממלכתיים סמכות שיפוט, בהסכמת הצדדים, לדון בעניינים אזרחיים. אם היא תהפוך לחוק, ישובו בתי הדין לדון כבעבר בכל ענייני הממון, ובכללם דיני עבודה; מחקר זה עשוי לפתוח צוהר למחקר עתידי, שיבחן את העמדות כלפי המשפט האזרחי לענפיו השונים גם אצל דיינים בבתי דין פרטיים בישראל, הן חרדיים והן ציונים-דתיים; ולבסוף, התופעה שנחשפה במאמר, של שימוש בעקרונות-על הלכתיים רחבים, המאפשרים לדיין לפרשם לאור השקפותיו, תופעה שאולי אפשר לכנותה אקטיביזם הלכתי שיפוטי, ראויה להשוואה עם התופעה המקבילה במשפט הישראלי.